״שואל בשביל חבר״: הפקחות של הרב אלישיב

מסופר שפעם בא אדם לשאול את הגרי״ש אלישיב זצ״ל שאלה, וכנראה שהשאלה הייתה מביכה, ולכן לפני ששאל הקדים ואמר שהוא שואל עבור חבר. הרב אלישיב, בפקחותו, אמר לו שאם כן – החבר עצמו יכל לבוא ולומר שהוא שואל עבור חבר.

והנה, יש לדעת שאף על פי שחשוב לשאול רב כל שאלה שאין אנו יודעים מהו פסק ההלכה, מכל מקום – לעיתים אי אפשר לשאול עבור חבר, אלא השואל עצמו צריך להטריח את עצמו לבוא ולשאול. ונשתדל להסביר, בס”ד.

המשנה באבות (פ״א משנה א’) פותחת בדברי אנשי כנסת הגדולה: “הוו מתונים בדין”, ומסביר רבינו יונה שהציווי הוא למורי הוראות ולפוסקים את הדין. ויש לבאר מה ההבדל בין מורה הוראה לפוסק. ונראה שפוסק הוא זה שיוצר את ההלכה על פי הנתונים שהתוו לו השולחן ערוך וספרי ההלכה, ואילו מורה הוראה אינו עוסק ביצירת פסקי הלכה אלא תפקידו הוא להתעסק עם הציבור ולהדריך אותם על פי אותם פסקים שנפסקו על ידי הפוסקים.

ומכיוון שתפקיד הפוסק הוא לבדוק היטב את כל צדדי הדין ואחר כך להכריע מה להורות הלכה למעשה, נראה שהידע הדרוש לפוסקים שמביאים את דבריהם לאוויר העולם צריך להיות רחב ועמוק יותר מאשר הנצרך למורי הוראה. כמו כן, האחריות המוטלת על כתפיהם גדולה יותר. ולכן מסתבר לומר שאף שמורי ההוראה גם הם תלמידי חכמים מופלגים שקיבלו כתב הוראה וסמיכה המרשה להם להורות לקהל השואלים – פוסקי דינים לעומתם הם גדולי הדור וכמותם, וגדולה מדרגתם מאותם מורי הוראה.

והנה על פי מה שהסברנו, היה נראה לכאורה שהציווי של הוו מתונים בדין נאמר רק לגבי פוסקי הדינים, שהרי הם אלו שצריכים להכריע את שאלות הזמן על ידי שילמדו היטב את כל הסוגיות הנצרכות ויגיעו למסקנה ויפסקו את ההלכה. ועל כתפיהם מוטלת כובד האחריות לפסוק כאמיתה של תורה ולא לטעות.

אלא שאחר ההתבוננות נראה שהציווי להיות מתון בדין הוא גם, ואולי בעיקר, למורי ההוראה. ויתירה מזו – עוד ייתכן שאחריותם גדולה מאשר של הפוסקים. שהרי מלבד מה שגם הם צריכים ללמוד ולדעת את הסוגיה הנדרשת על בוריה עם כל צדדי ההלכה ומרבית דעות הראשונים והאחרונים על מנת להורות נכון, עליהם עוד מוטלת המשימה להבין את מי שעומד לפניהם ולהכריע אם ההלכה הפשוטה שנפסקה תואמת לאותו השואל.

יתירה מזו: כיוון שכמעט בכל הלכה יש מחלוקת וצדדים לכאן ולכאן, אם כן מורה ההוראה צריך לדעת היטב את כל אותם צדדים על מנת לבחון אם השאלה שהגיעה לשולחנו דורשת ממנו להורות כדעת המקילים או כדעת המחמירים.

ועל דברים אלו אמר רבי ינאי: “אילו ניתנה התורה חתוכה – לא הייתה לרגל עמידה”. מה טעם? “וידבר ה’ אל משה”, אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות – רבו המזכין, זכו; רבו המחייבין, חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מ”ט פנים טמא ומ”ט פנים טהור. וכן הוא אומר: “אמרות ה’ אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים”, ואומר: “מישרים אהבוך” (ירושלמי סנהדרין פרק ד’ ה״ב).

פירש הפני משה: “אילו ניתנה התורה חתוכה – בפסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן. לא הייתה לרגל עמידה – לא היה קיום לעולם.” דהיינו, התורה צריכה שתהיה נדרשת פנים לכאן ולכאן, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים הן.

וראה והבן כמה דברי הירושלמי האלו מבוארים היטב על פי מה שביארנו לעיל: שאם לא היה בפסק ההלכה צדדים לכאן ולכאן – לא היה קיום לעולם. שלעיתים אי אפשר לקיים את ההלכה באופן שרירותי כמידה אחת התואמת לכולם. אלא יש בתורה פרגמטיות בגוונים שונים ומידות שונות. ולכן חובה להכיר היטב את ההלכה על כל צדדיה. כמו כן יש להכיר את העומד לפניך ולהתאים את ההלכה אליו. ודבר זה נעשה כמו שידוך בין הפסק לשואל, שהוא קשה כקריעת ים סוף ולא דבר של מה בכך. שאם יחמיר המורה צדק למי שדרוש להקל לו, אף שאמנם עשה כמו שכתוב בשולחן ערוך וקיים את ההלכה כתבניתה וכצורתה – ייתכן שחטא לאמת. שעבור אותו השואל העומד לפניו היה צריך להקל ולשנות את פשטות ההלכה על פי צרכיו. וכנ”ל להפך לחומרא.

ובזה מבוארים דברי רבינו יונה כאן: שלא יסמוך המורה הוראה על ההתבוננות הראשונה במה שנשאל אלא בהמתנה גדולה ובעיון הדק, לבל יטעה בשיקול הדעת. וקשה – מדוע יש לו להמתין ולעיין בעיון הדק? אם אין ההלכה ברורה לו – יפתח את השולחן ערוך והפוסקים וידע מה להורות. ואם אינו מוצא את מבוקשו בספרי ההלכה – ידבר עם פוסקים אחרים ויברר עמהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. אלא ודאי שרבינו יונה מלמד אותנו כאן את היסוד שאמרנו לעיל: שאין ההלכה נאמרת רק באופן שדיבר בו השולחן ערוך בצורה שרירותית, אלא צריך לגמש אותה על פי המקום והמצב.

ועל פי זה גם מבואר מה שכתב הברטנורא במשנת הוו מתונים בדין: היינו שאם בא דין זה לפניך פעם ושתיים ושלוש, לא תאמר: דין זה כבר בא לפני ושניתי ושילשתי בו – אלא “הוו מתונים”, כלומר: ממתינים קודם שתפסקו הדין. ובאמת קשה – למה יש להמתין אם ההלכה כבר ידועה ומבוארת לו? אלא שהכוונה היא כמו שאמרנו: שאין הדין שרירותי אלא משתנה לפי השואל, הזמן והמקום. וזהו אומנותו ומלאכתו של מורה ההוראה – להתאים את הפסק לכל הנ”ל.

ועל פי הנ”ל מבואר מדוע לבוא ולשאול “עבור חבר” אינו מהלך חכם. כי הרי אז חסר לרב חלק חשוב בפסיקת ההוראה. שאף שיש בידי הרב את חלק ההלכה הכתובה בשולחן ערוך – מכל מקום חסר לו את הגברא השואל, שמחויב להתאים עבורו את ההלכה.

ולדוגמה: אם באה לפניו שאלה הנוגעת לענייני הפסד ממון, וכגון להטריף מאכל – אחת הנקודות שהמורה צדק חייב לבדוק היא את דוחקו של השואל. שאם אין לו אוכל אחר למחייתו ולטרף ביתו, אזי יש לו להקל ככל שההלכה מתירה. ואם הוא אינו מכיר את השואל וגם אין לו אפשרות לשואלו ולברר – אז אין לו אפשרות לדעת את מצבו הפיננסי של אותו “חבר” שעבורו נשאלת השאלה. ולכן אין הרב יכול להקל לו אם הדבר נצרך.

ואם זו שאלה בהלכות נידה – לעיתים הזוג מבוגרים יותר ויכול להחמיר, ולעיתים הם צעירים והחומרא תגרור אחריה קולא וחטאים. ולכן צריך פקחות יתירה וחכמה לפסוק עבורם הלכה התואמת להם.