סדר בהלכה: האם הנצרות נחשבת לעבודה זרה?

אחת הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר במפגש שבין יהודים לעולם הסובב אותם נוגעת ליחסה של ההלכה לדת הנצרות. אין מדובר רק בשאלה תאורטית או היסטורית, אלא בסוגיה בעלת השלכות יומיומיות ממשיות, החל ממגעי מסחר ועבודה ועד השתתפות באירועים חברתיים, מסיבות וחגים. כדי לדון באיסורים הנלווים להשתתפות במסיבות של גויים, ובפרט במסיבות סוף השנה הלועזית, יש להניח תחילה את התשתית ההלכתית בנוגע למהותה של הדת הנוצרית.

הרמב״ם קבע באופן חד משמעי את מעמדה של הנצרות כעבודה זרה. בפירוש המשניות למסכת עבודה זרה כתב כי כל כיתות הנוצרים נחשבות עובדי עבודה זרה, וימי חגם בכלל אידי הגויים האסורים. קביעה זו אינה מקרית, אלא נובעת מתפיסה עקרונית ויסודית. לפי הרמב״ם, עיקר האיסור בעבודה זרה אינו תלוי דווקא בריבוי אלים, אלא בעצם העבודה לאחד מן הברואים. גם מי שעובד דמות אנושית, מלאך או כל נברא אחר, אף אם הוא מאמין בבורא העולם, עובר על האיסור החמור ביותר שבתורה.

יסוד זה מופיע שוב ושוב בכתביו. בהלכות עבודה זרה הוא מדגיש כי אין לעבוד לא מלאך, לא כוכב ולא אדם. ובהלכות מאכלות אסורות הוא פוסק שסתם יינם של נוצרים אסור בהנאה, מפני שהם עובדי עבודה זרה. הכסף משנה מציין כי דבריו פשוטים וברורים, ללא מקום לספק.

מעבר לעצם עבודת האלוה בדמות גשמית, כוללת הנצרות איסור נוסף וחמור לא פחות, והוא איסור המינות. הרמב״ם מגדיר כמינים את המאמינים בריבוי אלוהות, בשילוש, או באלוה בעל גוף ותמונה. כל אחת מן האמונות הללו סותרת את עיקרי האמונה היהודית, ובוודאי שהנצרות, על תפיסת השילוש וההתגלמות, נופלת בגדר זה.

ולצד העבודה הזרה והמינות, קיימת גם כפירה. הנצרות אינה רק טעות באלוהות, אלא גם שלילה של נצחיות התורה. הרמב״ם מונה בין הכופרים בתורה את מי שסבור שהתורה הוחלפה או בטלה, ומציין במפורש את הנוצרים כדוגמה לכך. זהו שיבוש יסודי של המסר האלוקי לעולם, ולכן מדובר בכפירה גמורה.

חומרת הדברים מתחדדת בדברי הראשונים והאחרונים. הגר״א כותב שאין אלוהי הגויים חמור פחות מאותו האיש ותלמידיו. גם החיד״א והפוסקים בדורות האחרונים מתארים את הכניסה למקום עבודה זרה כהתקרבות לטומאה ממשית, המשפיעה על נפשו של האדם.

אמנם יש מן האחרונים שניסו להסתמך על דברי המאירי ולצמצם את הגדרת עבודה זרה לימי קדם בלבד, אך רוב ככל הפוסקים דחו גישה זו, והבהירו כי דברי המאירי אינם עולים בקנה אחד עם שיטת הרמב״ם ורוב הראשונים. גם שאלת השיתוף, שהועלתה ביחס לבני נח, זכתה לדיון רחב, אך מסקנת רבים מן הפוסקים היא שאין בכך כדי להקל בנצרות, שבה מדובר בעבודה ממשית לאלוהות משולשת.

הבנת יסודות אלו היא תנאי הכרחי לכל דיון מעשי. כאשר ההלכה רואה בדת הנצרות עבודה זרה, מינות וכפירה גם יחד, ממילא כל התקרבות אל חגיה, טקסיה ואירועיה מקבלת משמעות חמורה בהרבה. מכאן תיגזר בהמשך הסדרה גם ההתייחסות למסיבות סוף שנה, לאיחולי חג ולנוכחות במרחבים תרבותיים הנושאים אופי דתי נוצרי.